אמא, די!
אני רואה אותך, כל היום רצה, מסדרת, דואגת, מבשלת, מתקשרת מאה פעמים לוודא שאכלתי.
את בוחרת לי בגדים, מחליטה מה לקרוא, עם מי לשחק.
גם לאחים שלי עשית את זה: קבעת להם מסלול לימודים, מקום מגורים, אפילו שידוכים. למוישי אמרת שהכלה לא מתאימה רק כי היא לא רצתה לגור קרוב אלינו – והוא פירק את השידוך.
את לא מסכימה שאף אחד אחר יכין שבת, הכל חייב להיות בשליטה שלך.
"תסמוך עליי, אני יודעת מה טוב בשבילך."
אמא, אני באמת סומך עלייך, אני יודע שאת רוצה בטובתי. אבל… זה לא קצת מוגזם?
אולי את לא באמת סומכת עליי שאצליח לבד?
אולי אני לא אבחר נכון?
אולי אני לא מספיק טוב כמו שאת מצפה?
וכשאני לא מסכים, את נעלבת.
"אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, אתה לא מתבייש?"
"מי יעשה את זה יותר טוב ממני?"
לפעמים את אומרת דברים שמפחידים אותי:
"אם יקרה לי משהו, זה רק בגללך, אני לא יכולה עם הצער שאתה עושה לי… בסוף אקבל התקף לב. זה מה שאתה רוצה?"
אמא, אני לא יודע מה לעשות…
מצד אחד, אני לא רוצה לאכזב אותך. מצד שני, אני מרגיש שאין לי ביטחון עצמי, אין לי דעה משלי. אני מפחד לעשות דברים לבד – כי תמיד עשית אותם בשבילי. ואם אני אנסה ואכשל? אני בטח אשמע:
"אתה רואה? אמרתי לך!"
נתינה או שליטה?
אמא יקרה,
כשאנחנו רוצים את הטוב ביותר לילדים שלנו, אנחנו נותנים ללא הפסקה. גם כשהם מתחתנים, אנחנו ממשיכים לבדוק:
אכלתם? שתיתם? עשית מה שאמרתי?
וכשהם לא עושים מה שאנחנו חושבים שצריך, עולה תחושת אכזבה.
אבל לפעמים נתינה הופכת לשליטה, וכשהיא מוגזמת – הילד מאבד את הביטחון, מאבד את הזהות.
הוא עושה מה שאת רוצה, לא מה שהוא רוצה.
בכל פעם שהוא מנסה לומר "אני רוצה אחרת", הוא מיד מקבל מבול של רגשות אשמה.
כך נוצר ילד חסר ביטחון, מתוסכל, מפוחד מכישלון, מפוחד מהצלחה.
זה לא בגלל שאין לו יכולת
זה לא בגלל שהוא לא טוב מספיק
אלא כי הוא שמע יותר מדי פעמים:
"עזוב, אני אעשה בשבילך."
"אתה לא תצליח לבד."
"תקשיב לי ואני אציל אותך."
אבל איך הוא ילמד אם לא יתנסה?